top of page

ראיון עם שחר מילפלדר

עודכן: 13 באפר׳ 2021

"היו שותפים בקבלת ההחלטות, זה נותן כוח! היעזרו באחרים גייסו מוטיבציה ונחישות".


"בגיל 15.5 גילו לי כונדרוסרקומה. עד ליום האבחון הייתי ספורטאית, עצמאית ופעילה. כספורטאית, היתה לי מודעות גבוהה לגוף, לכן כנראה גם ידעתי לזהות שיש לי משהו 'מוזר' בבטן פתאום. כשביקשתי מאמא ללכת לברר אצל רופא הילדים, הלכנו לגמרי מבלי לחשוב בכיוון הזה. רק אחרי שהופנינו למיון ופגשנו שם הרבה הנהונים מוזרים מצד הרופאים הרבים שבדקו אותי, התחלנו לחשוש.


ימים אחדים לאחר מכן, בתום בדיקות רבות, בהן MRI וביופסיה, התברר שאנחנו מתמודדים עם סרטן. שבועות אחדים לאחר מכן כבר עברתי את הניתוח הראשון, בו הוציאו חלק מהגידול וגם חלק מהעצם שהגידול חדר לתוכה. בתחילה ההורים שלי לא סיפרו לי שהוציאו חלק מהעצם, וזו היתה נקודת שבר עבורי. כשעודכנתי בפרטים, הבנתי כמה חשוב לי להיות מעורבת ומצויה בפרטים. תחושת השליטה במצב היתה חשובה מבחינתי. הם עדיין לא ידעו שיש להם עסק עם מטופלת, צעירה אמנם, אבל שמנהלת בעצמה את המחלה.


אחרי הניתוח יצאנו להקרנות פרוטון בארה"ב, לא לפני שההורים שלי נאלצו 'להפוך שולחנות' בנחישות מול הגורמים הבירוקרטיים שניסו לעצור אותנו בדרך, בניגוד להמלצות הרפואיות.

בארה"ב עברתי את מחצית ההקרנות שיועדו לי ואז התגלה שהגידול גדל ולא קטן כפי שניתן היה לצפות בתקופת הטיפולים.

כשהבנו שאנחנו חוזרים אחורה להתמודדות מחודשת עם הגידול, התלבטנו אם לחזור לארץ או להמשיך את הטיפול בארה"ב והחלטנו להישאר. הצוות שניתח אותי בארה"ב הציל את החיים שלי למעשה.

לפני הניתוח, נמסר לי שיתכן ויאלצו לכרות לי את הרגל. זה מבחינתי היה אחד הרגעים הקשים ביותר, המקום הנמוך ביותר שאליו הגעתי בתהליך כולו. לא הצלחתי לדמיין את עצמי שנים קדימה נכה על כסא גלגלים.


מי שעזרה לי להרים את הראש זו דניאלה, באותם הימים הנערה הישראלית היחידה שעברה את מה שאני עברתי, באותו הזמן ובאותו המקום ומי שלימים הפכה לתאומתי. היא היתה לצידי והצליחה לעזור לי לעלות מתהום אל מוטיבציה ונחישות.

לפני הניתוח הגעתי אל הרופאים וביקשתי מהם שלא יקטעו לי את הרגל, שתהיה אווירה טובה בחדר הניתוח, שישמחו וירקדו כי אני צריכה אחרי זה להמשיך את החיים שלי. בניתוח, שהיה גדול ומורכב, הוציאו את כל עצם הכסל והשתילו במקומה את השוקית שלי, כדי שיהיה לי על מה לדרוך.

לאחר הניתוח עברתי תהליך שיקום ממושך שהחל בארה"ב והסתיים בארץ בבית לוינשטיין, בסיוע של פיזיוטרפיסט מדהים שהאמין בי, שהאמין שאוכל לחזור לעצמי. למדתי ממש ללכת מחדש, וכל זאת בתמיכה מאוד רחבה של המשפחה, של החברים, של בית הספר ושל העמותות שליוו אותנו – MyChild'sCancer וגדולים מהחיים ארה"ב".


מה עזר לך לאורך הדרך להתמודד ולהשתקם ולחזור לחיים מלאים?


"אני חושבת שהליווי והשותפות של כל הקרובים נתן לנו המון כח להתמודד. אני מאמינה שאלו שאוהבים אותנו רוצים לעזור, וכשמתמודדים עם מחלה קשה, צריך לתת להם פתח באמת להיות שם ולעזור. לחבק את החיבוק, כמו שאמא שלי לימדה אותי. זה נותן המון כח, ובמקרה שלנו הוכיח את עצמו לאורך כל הדרך.


בנוסף, חשוב להבין שהאחריות על ניהול המחלה מוטלת עלינו, המשפחה. אנחנו אחראים על החיים שלנו. היום אנחנו מנסים לעזור למשפחות אחרות, ההורים שלי נפגשים עם משפחות, מסייעים, נותנים כתף, מחבקים ומעבירים את הידע והתובנות שאספנו".


איפה את נמצאת היום?

"הגעתי בחזרה לארץ לכתה י"ב'. בתום הלימודים יצאתי לשנת שירות ואחריה התנדבתי לצבא. התהליך לקראת ההתנדבות היה ארוך, אבל לא ויתרתי על זה. התגייסתי לשירות כמדריכת סימולטורים והיום אני קצינה בחיל האוויר. אני אמורה להשתחרר בקרוב ומתכננת לנסוע לטייל באוסטרליה עם בן זוגי. כשאשוב לארץ, אני רוצה ללמוד רפואה".


רגע, יש עוד, צפו כאן בשחר המקסימה ומעוררת ההשראה.


Comments


bottom of page